23. אלו חידושים גולי בבל הביאו איתם?

כשאנחנו שומעים גולים, עולה לנו תמונה לא סימפטית. גלות, ויקיפידה: 

גלות (באכדית: galitu - גירוש, הגליה) היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.
ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

במקרה של גלות בבל, זה לא משקף את התיעודים שנשארו.

גלות בבל - מעמד הגולים ויקיפדיה: 

על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו ממוביליזציה חברתית וכלכלית.
עבדות
מהמידע המשתקף בתעודות אל יהודו ותעודות בבליות אחרות על גולים, נראה שמעמד של עבדות בקרב אוכלוסיית הגולים לא היה נפוץ והתרחש בעיקר בנסיבות כלכליות כגון חדלות פירעון. ייתכן שבסביבת המקדשים בבבל פעלו גולים במעמד עבדים בעבודות הדרושות למקדש ובחסות הממלכה, אולם לא ידוע על יהודים שהיו במעמד כזה[43].

אם כבר, דווקא עושה רושם שלגולים היו תנאים יותר טובים. נראה שהרבה יותר מאשר לאלו שנשארו במולדת מאחור.

גדליהו בן אחיקםאחרון מלכי יהודה, צדקיהו המלך נמלט לערבות יריחו, אך נתפס שם על ידי הבבלים והוגלה לבבל. הבבלים החריבו כליל את ירושלים, והגלו את אצולת העם לבבל (התאוריה המקובלת סוברת שרק האצולה הוגלתה, עקב הקושי להעביר המוני אדם למרחק כה רב, והעובדה שהבבלים לא נהגו להגלות קהילות שלמות). על פי המקרא, ביהודה נותרו ששת אלפים איש מדלת העם, אשר היו עובדי האדמה: "כורמים ויוגבים", על מנת לספק מזון לאנשי הצבא ולפקידות הבבלית שהושארה ביהודה.

מאוחר יותר הגיע הגיע הכרזת כורש. 

שיבת ציוןגלות בבל ויקיפדיה:
ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 586-597 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. המלך צדקיהו, מלך יהודה, הוגלה לבבל[2]. יחד עם צדקיהו גורשה גם רוב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, וביהודה נותרה רק דלת העם. לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם שהיה הנציב היהודי מטעם בבל, ובעקבות מותו עזבו שארית העם את הארץ ועברו לארץ מצרים. בבבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה. אמנם העם השתקע בבבל, בבניית בתים ויצירת קשרים כלכליים, ועל כן רבים מהעם (בעיקר מבין העשירים והמיוחסים) נמנעו מלעלות לארץ גם לאחר הכרזת כורש.
כ-42,000 איש עלו לארץ בעקבות הכרזת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להישאר בבבל מסיבות כלכליות. אך היהודים שלא עלו לארץ נתנו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון"
בספר עזרא מוזכר שכאשר חזרו הגולים הם הונהגו על ידי ששבצר שהיה "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. מרבית החוקרים סבורים שאלו שני אישים נפרדים: ששבצר הוא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, והוא נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים, אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה. אמנם רוב פרשני המקרא סבורים שזרובבל וששבצר הם אותו אדם.

הרבה פעמים במקרים כאלו, העשירים מעדיפים לא לוותר על נוחות, ובמקום זה לוקחים על עצמם להיות הממנים, ושאחרים יעשו את המלאכה.

מעבר להרבה כסף, מה עוד הם ייבאו אתם.

הם הגיעו עם רצון עז להקים את בית המקדש מחדש. והם הביאו איתם שמות לחודשי השנה. הם הוסיפו חגים. הם ערכו וצינזרו ספרים, הם הביאו איתם שפה חדשה ואותיות חדשות, ומילים חדשות כמו ׳דת׳, אולי גם שמות של מלאכים.

מיכאל

בזמנם של חז"ל, עלתה הטענה, למשל על ידי האמורא רבי שמעון בן לקיש, כי שמות המלאכים הם שמות באכדית ובבבלית, שהובאו לארץ עם חזרתם של גולי בבל[1]. חוקרים וארכאולוגים מודרניים נוטים להסכים לטענה זאת.
מתוך שבעת המלאכים העיקריים במיתולוגיה היהודית, רק שניים מוזכרים בתנ"ך בשמם: מיכאל וגבריאל. חמשת המלאכים העיקריים הנוספים במיתולוגיה היהודית, (רפאל, אוריאל, רגואלשריאלירחמיאל) מוזכרים החל מהמאה השנייה לספירה, בספר חנוך ב', וכן במדרשים.

השמטת ספרים מסוימים לא הספיקה. היה צריך לוודא שהם ישכחו מהזיכרון הקולקטיבי.
מסתבר שהם לא היו זקוקים להרבה. את העניין סידר משפט אחד שנאמר על ידי רבי עקיבא:
"אף הקורא בספרים החיצוניים כגון ספרי בן סירא וספרי לענא אין לו חלק לעולם הבא, אבל ספרי המֵירָס וכל הספרים שנכתבו מכאן והילך - הקורא בהן כקורא באיגרת"(ירושלמי מסכת סנהדרין יא)

אני מוצאת שזה דיי מדהים, שבמשפט הזה הוא מאשר לקרוא ספרים שנכתבו על ידי גויים, אך מאיים על הסוף הכי נוראי שיכול להיות, למי שיקרא בכתבי אבותיו.

יכול להיות שהחידוש הגדול שלהם, הוא בעצם יצירת הבסיס ליהדות ששרדה עד היום?

אם תבדקו, תמצאו שכולם מסכימים, וזה נדיר, שהבסיס לרבנות של היום, מתחיל מה-פרושים
פְּרוּשִׁים היו אחת מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. הם האמינו בהיותה של התורה שבעל פה בפרשנותם תקפה ומאוחדת עם התורה שבכתב ונתונה מסיני כמותה, בסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא. הפרושים זוהו עם השכבות העממיות, ויריביהם העיקריים היו הצדוקים האריסטוקרטיים ששללו את התורה שבעל פה ואת האמונה בתחיית המתים. כמו כן, היו מצויים במתיחות גם עם כיתות בית שני האחרות, כמו האיסיים והנוצרים הקדומים. תפישתם נותרה דומיננטית לאחר חורבן בית שני והפילוג היהודי-נוצרי, והפרושים היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות המוכרת בימינו.

הדת היהודית של היום היא הדת שהוקמה על ידי חז"ל. כינוי כל כך מעורפל לקבוצה המנצחת. ברור שמנצחת. מה שהם ערכו והוסיפו, זה הבסיס ליהדות של היום. והמנצחים הם אלו שלרב חותמים על ספרי ההסטוריה המקובלים.

אסיים עם פסוק מעניין ממלכים ב פרק כה

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ; נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה--מִבֵּית כֶּלֶא. כח וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל. כט וְשִׁנָּא, אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ; וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו, כָּל-יְמֵי חַיָּיו. ל וַאֲרֻחָתוֹ, אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ--דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ: כֹּל, יְמֵי חַיָּו.

יהויכין יְהוֹיָכִין (גם כָּנְיָהוּ, יְכָנְיָה, יוֹיָכִין) הוא דמות מקראית, מלך יהודה למשך שלושה חודשים בשנת 597 לפנה"ס כאשר היה בן 18.

אמל-מרדוך ויקיפדיה: 

אָמֵל מְרדוך או אָמֵל מְרֹדַךְ או בכינויו המקראי אֱוִיל מְרֹדַךְ, היה בנו ויורשו של נבוכדנצר השני. כיהן כמלך בבל, מחודש אלול בשנת 562 לפנה"ס עד חודש תשרי בשנת 560 לפנה"ס[1], אז נרצח בידי גיסו נרגל שראצר[2] שמלך תחתיו.
כינויו המקראי אויל מרודך, משמעותו איש-מרדוך awīl-Marduk (מרדוך נחשב לראש פנתאון האלים בבל), נחשב למלך סבלן כלפי העמים הכבושים אשר היו בחסותו, יותר מאשר אביו. מעשיו הציתו מחדש את תקוות גולי יהודה לחידוש מלכות בית דוד, אשר הנצר האחרון שלה היה יהויכין בן יהויקים, שישב בכלא הבבלי.

נבוכדנצר השני ויקיפדיה: 
נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי היה מלך בבל בתקופת האימפריה הנאו-בבלית. חי בין השנים 634–562 לפנה"ס, ועלה למלוכה בשנת 605 לפנה"ס. הוא היה המלך שהחריב את בית המקדש הראשון, בנו של המלך נבופלאסר.

בנו של זה שהחריב בית המקדש, נקרא איש מרדוך. מרדוך הוא אל בבלי.

מרדוך ויקיפדיה: 

מַרְדוּךְ (Marduk, במקרא: מְרֹדָךְ (ירמיהו, נ', ב'), מאוית בשומרית כשומרוגרמה: dAMAR.UTU, משמעו עגל השמש) המכונה גם בֵּל (=אדון באכדית, המקבילה האכדית של "בעל" (=אדון), כשם האל הכנעני) אשר על פי האנציקלופדיה לדתות בוטא שמו מַרֻדֻך,[1] הוא אל מהמיתולוגיה הבבלית, ראש הפנתיאון הבבלי, והאל התומך של העיר בבל. פסלו של מרדוך שכן במקדש אסגילה בעיר בבל.

השאלה שלי, לאור כל הראיות האלה, האם יכול להיות ששיבת ציון הייתה בעצם יבוא של הדת הבבלית לארץ ישראל?

האם בגלל זה היהודים קוראים לאלוהים שלהם ׳אדוני׳?

עוד פוסטים קשורים:
מהן מצוות בני נח? חלק ב׳ מה המקור למצוות?

מסע שאלות, סיבוב שני. כל התשובות הן לכאורה.

בבלוג הזה תמצאו הרבה שאלות. התשובות הן בגדר רעיונות, הצעות לכיווני מחקר, וניחושיים אישיים. הכל הוא לכאורה. על מנת לדעת מהי באמת האמת, כל אחד יצטרך לעשות את המסע שמתאים לו.
אפשר לפנות אלי לשאלות, הערות והארות בערוץ הטלגרם https://t.me/+AYeM9oNzzFllZmJh
למי שאין, יכול למצוא עדכונים על פוסטים חדשים בטוויטר

תודה


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

40. מי חושב שהסיפור על הכוזרים שהתגיירו נכון?

28. מהן מצוות בני נח? חלק ב׳ מה המקור למצוות?

39. כמה שווה נזיד עדשים? [איך מתרגמים ׳עיף׳ לאנגלית?]