האם התורה שבעל פה, היא תורה מסיני?
תלוי את מי שואלים.
צדוק הכהן מלובלין:
״רבי צדוק הכהן רבינוביץ' - רובינשטיין מלובלין (כ"ג בשבט ה'תקפ"ג - ט' באלול ה'תר"ס; 4 בפברואר 1823 - 3 בספטמבר 1900). הגותו מאופיינת בשילוב של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות״.
״המושג תורה שבעל פה הוא ציר שסביבו סובבת כל הגותו של רבי צדוק. הוא תפס את התורה שבעל פה כצורך הכרחי שדרכו ניתן לממש את רצון האל בעולם. משמעותה של המסירה שבעל פה היא שהתורה אינה מציגה רעיון סטטי אלא היא מתפתחת על ידי חכמי התורה בהתאם לצרכיו הרוחניים של כל דור. התורה שבעל פה אינה יצירתם של חז"ל, לפי תפיסתו של רבי צדוק, אלא היא מלווה את תורת ישראל מזמן נתינתה. לפי התפיסה הזו, התורה אינה שלמות אלא השתלמות; יש תכלית לתורה והיא להביא את העולם בכל רגע למצב טוב יותר ממצבו הנוכחי. התפיסה הזו מונחת כיסוד לדרושים רבים בספר "פרי צדיק".
הרמב״ם גם כן טוען שכן. רמב"ם הקדמה למשנה תורה (מסירת תורה שבעל פה):
(א) ״כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, ו"מצוה" זו פירושה, וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת "תורה שבעל פה".״
(ג) ״והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה. אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר (דברים יג א): "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ומפני זה נקראת "תורה שבעל פה".״
(מא) ״עד שיהיו כל הדינים גלוים לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר: כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנוז תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם״.
מבחינת הלכתית זה מוזכר ב-13 עיקרי האמונה היהודית לפי הרמב״ם מתייחס לאמונה בתורה הזו.
עיקרי האמונה היהודית, ויקיפדיה:
״עיקרון 8. תורה מן השמים - כל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת, וכן התורה שבעל פה אף היא נתקבלה בסיני והועברה במסורת מדור לדור״. ״ח. תורה מן השמים: שכל התורה שבידינו - תורה שבכתב ותורה שבעל פה על כל פרטיה - ניתנה למשה מאת ה'״.
״מהם עיקרי היהדות, מה חייב כל יהודי לדעת? הרמב"ם, מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מנסח עבורינו את 13 עקרונות האמונה היהודית. בואו להכיר...
עקרון 8 ״... וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו...״
עקרון 9 "היסוד התשיעי, ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור", מציין הרמב"ם״.
״8. תורה מן השמים - כל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת, וכן התורה שבעל פה אף היא נתקבלה בסיני והועברה במסורת מדור לדור״.
אפשר להסכים ולסכם, שכולם מסכימים עם זה.
עיקרי האמונה היהודית, ויקיפדיה:
״מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית״. זה לא במקרה. לצאת נגד הרעיון הזה, גרר לתוצאות גורליות.
פולמוס הרמב"ם
״בנוסף הדברים שכתב בהקדמתו למשנה תורה: ”כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם“[1] גרמו למבקרי החיבור לחשוש כי חיבורו של הרמב"ם יביא לזניחת לימוד התלמוד, ויגרום לפשוטי העם שלא להיזקק לתלמידי חכמים, לפסוק הלכה בעצמם, ולבוא לידי טעות״.
...
״לאחר מותו של הרמב"ם התחדש הפולמוס על ידי רבי דניאל הבבלי תלמידו של רבי שמואל בן עלי ראש ישיבת בגדד (אשר אף הוא היה ממתנגדי הרמב"ם), אשר שלח את השגותיו לרבי אברהם בן הרמב"ם, בהשגותיו משיג על דרכי החיבור, סתירות מהלכה להלכה וקושיות מן התלמוד שאלותיו נוסחו בצורה מכבדת, אם כי לעיתים בצורה מזלזלת, את השגותיו התלמודיות הקדים לשלוח, בכדי להכין את הקרקע להשגות על דרכו הפילוסופית.
רבי אברהם השיב לו על כל שאלותיו ויישב לו את סתירותיו, לאחר מכן פרסם פירוש על ספר קהלת בו חולק לאורך החיבור על דרך הרמב"ם (ללא אזכור שמו), רבי אברהם נמנע להחרימו בכדי שלא יהיה חילול ה', אך "ראש הגולה רבינו דוד" מחה על כבוד הרמב"ם ונדוהו, רבי דניאל חזר בו מדבריו, התנצל, והותר מנדויו״.
לאורך ההיסטוריה מי שטען שלא, לקח סיכון להכרת מהיהדות. זה לא היה משנה אם היה מדובר היה ביחידים, או בקבוצה גדולה. במקרה הזה, הרב חזר מדבריו, ואף התנצל. הנה כמה דוגמאות, של כאלה שלא התקפלו.
תורה שבעל-פה ויקיפדיה:
״מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות[1], אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית״.
בייתוסים, ויקיפדיה:
״הם נחשבים כאחת מן הכתות הדתיות ביהדות של ימי בית שני. הביתוסיים היו במחלוקת מתמשכת עם הפרושים על אודות התורה שבעל פה, התווכחו איתם בענייני הלכה ובתחומים נוספים״.
״בזמן כלשהו, קרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ-ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה זרמים עיקרים: פרושים, צדוקים ואיסיים (בנוסף מוזכרת כת בשם 'הקנאים'), כאשר מספרות חז"ל אנו עדים רק לשניים הראשונים. אצל חז"ל מופיעה קבוצה נוספת אשר אינה מוכרת לנו ממקורות אחרים כקבוצה דתית נוספת, ואלו הם הבייתוסים. האחרונים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל״. יהדות קראית ויקיפדיה:
״יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב״.
באותה תקופה עם העברת מרכז השלטון העבאסי מדמשק לבגדאד שבבבל, שהייתה לב היישוב היהודי הרבני, עלה באופן משמעותי כוחם וסמכותם של המוסדות הרבניים וגבר הכוח שבידי ראש הגולה והגאונים. ראשי הישיבות בבבל הבינו את שהם החוליה האחרונה בשרשרת הפוסקים במסורת שבעל־פה, ושמרו לעצמם את הזכות הבלעדית לפרש את התורה, מתוך החלטה נחושה שחייבים להיאבק על האמת. כתוצאה מכך הורחבה השפעת התלמוד הבבלי ופירושי הגאונים. מצב זה עורר התנגדות בקרב קהילות שבהן השתמרו מסורות שנוגדות את התלמוד ושררה הדעה שהתורה שבעל־פה אינה דבר אלוהים.
לאחר שענן בן־דוד התמנה לאב בית דין הגדול ולראש הגולה ואושר על ידי הח'ליף (ככל הנראה אלמנצור (754-775)), הוא החל לטעון נגד התורה שבעל־פה ודגל בתורה שבכתב בלבד, ככל הנראה מפני שהגיע מפרס, שם השתמרו המסורות האנטי־רבניות. כאשר ראו זאת הרבניים, הם נאלצו להיאבק בענן – הם שיקרו והלשינו עליו כי מרד במלכות, פשע שהעונש עליו הוא מוות.
לפי המקורות הרבניים, נבע הפילוג שבין הקראים לרבניים מעלבונו של ענן לאחר שלא מונה לנשיא.
עזריה מן האדומים ויקיפדיה:
רבי עזריה התפרסם בעיקר עקב ספרו "מאור עיניים" בו פקפק בתוקפם של דברי חז"ל, דבר שגרר נגדו גינויים וחרמות מרבנים בני דורו. מיד עם פרסום הספר מאור עיניים, יצאו נגדו מספר חכמים באיטליה. הטענות העיקריות נגד רבי עזריה מן האדומים היו פקפוקיו במסורות מקובלות - בעיקר ביחס לכרונולוגיה, והשימוש שעשה בספרים חיצוניים בבירור נושאים הקשורים ליהדות. בעוד מספר חכמים, כמו למשל רבי משה פרובינצאלו ורבי יצחק פנצי, שלחו אליו את השגותיהם ובקשו את הבהרותיו, נזדרזו חכמים אחרים לפרסם מכתב שבו מוגדר הספר כ"הספרים החיצוניים" ומוטל איסור לקרוא בספר אלא באישור מפורש מחכמי העיר.[5] בנוסף, הובעה במכתב התקווה כי "גאוני עולם שבכל עיר ועיר" יזדרזו ויצטרפו לאיגרת המחאה. למעשה, אף אחד מחכמי איטליה לא הצטרף לקריאה, אך מכתבים עם השגות, קושיות והתראות החלו זורמים לביתו של רבי עזריה מן האדומים. אחד מן המשיגים המתונים יותר היה רבי יהודה מוסקאטו, ששלח לרבי עזריה איגרת ידידותית בה הביע את הסתייגויותיו מכמה מן הדעות שנכתבו בספר.
שמואל בן עלי, ויקיפדיהאולם מעבר לשאלות נקודתיות בהלכה או באמונה עמדה כאן סוגיית הסמכות לפסיקה. הרמב"ם וכמותו חכמים רבים בארצות הרחוקות מבבל, שוב לא חשו עצמם כפופים למסגרת סמכות הפסיקה הישנה מתקופת התלמוד והגאונים שם שררה מרות גאוגרפית של גאוני ישיבות בבל, שהרי קהילות הפזורה באירופה, בצפון אפריקה ובמצרים הצמיחו מאז שורה של תלמידי חכמים גדולים לא פחות מאלה הקיימים בבבל בת תקופתם. מלבד התשובות הרשמיות בהן מתפלמס הרמב"ם עם פסיקתו של רבי שמואל בן עלי גאון, יש בידינו גם תכתובת של הרמב"ם עם יוסף בן יהודה אבן שמעון, תלמידו הנמצא בבגדד ומדווח לו על התקפותיו של שמואל בן עלי וכן חתנו זכריה כנגד הרמב"ם. זה האחרון מרגיע את תלמידו מסערת המתקפה הזו, ומביע זלזול במשקלו התורני של זכריה. הרושם העולה מתוך אגרות אלו הוא שהרמב"ם מזלזל במשקלו התורני האמיתי של שמואל בן עלי וסיעתו, ומייחס את גדולתו לכח הסמכות המימסדית והפוליטית של האליטה הרבנית הישנה, כשריד מדולדל של ישיבות הגאונים בבבל.
ענן בן דוד
״באותה תקופה עם העברת מרכז השלטון העבאסי מדמשק לבגדאד שבבבל, שהייתה לב היישוב היהודי הרבני, עלה באופן משמעותי כוחם וסמכותם של המוסדות הרבניים וגבר הכוח שבידי ראש הגולה והגאונים. ראשי הישיבות בבבל הבינו את שהם החוליה האחרונה בשרשרת הפוסקים במסורת שבעל־פה, ושמרו לעצמם את הזכות הבלעדית לפרש את התורה, מתוך החלטה נחושה שחייבים להיאבק על האמת. כתוצאה מכך הורחבה השפעת התלמוד הבבלי ופירושי הגאונים. מצב זה עורר התנגדות בקרב קהילות שבהן השתמרו מסורות שנוגדות את התלמוד ושררה הדעה שהתורה שבעל־פה אינה דבר אלוהים״.
לאחר שענן בן־דוד התמנה לאב בית דין הגדול ולראש הגולה ואושר על ידי הח'ליף (ככל הנראה אלמנצור (754-775)), הוא החל לטעון נגד התורה שבעל־פה ודגל בתורה שבכתב בלבד, ככל הנראה מפני שהגיע מפרס, שם השתמרו המסורות האנטי־רבניות. כאשר ראו זאת הרבניים, הם נאלצו להיאבק בענן – הם שיקרו והלשינו עליו כי מרד במלכות, פשע שהעונש עליו הוא מוות.
לפי המקורות הרבניים, נבע הפילוג שבין הקראים לרבניים מעלבונו של ענן לאחר שלא מונה לנשיא.
בעצם זאת מילה נגד מילה. איך נדע איזו מהן היא האמת?
יהיה קשה לגלות את האמת, אז אתרכז במה כן אפשר לדעת.
אפשר לדעת, שבתורה שבכתב כן כתוב, שמשה כתב את כל דברי ה׳.
שמות כד׳
ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה,...
יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.
אפשר לדעת שבתורה שבכתב לא נזכרת התורה שבעל פה.
רמב"ם הקדמה למשנה תורה (מסירת תורה שבעל פה)
(ד) ״אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לִמדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע – שלושתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו, מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה״.
(ז) ״בית דינו של עזרא הם הנקראים "אנשי כנסת הגדולה". והם חגי זכריה ומלאכי, דניאל וחנניה ומישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי וזרובבל, והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקבל תורה שבעל פה מכולן. והוא היה כהן גדול אחר עזרא״.
מכל אפשר להסיק, שהתורה שבעל מוזכרת לראשונה בתורה שבעל פה:
"משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה" מסכת אבות, פרק א', משנה א'
״נשאל שמאי כמה תורות יש לעם ישראל שמאי עונה שתים״. מסכת שבת ל"א.
משנה אבות א׳:א׳ ״משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים, הרבה ועשו סייג לתורה״.
מי אחראי לכל המידע הזה?
תורה שבעל-פה ויקיפדיה:
״תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמיםֿ״
אפילו אתאיסטים מנותקים ומשועממים מהנושא, שמעו על חז״ל ויקיפדיה: חָזָ"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) היו המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס)[1] ועד לחתימת התלמוד הבבלי בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה, והם מהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.[דרושה הבהרה]התורה שבעל פה נכתבה על ידי חז״ל שטענו שהם ממשיכים את המסורת שנמסרה ממשה בעל פה.
מהם אנחנו יודעים, שכל מה שהם מפרשים וקובעים היא גם כן תורה מסיני. התורה שבעל פה היא העדות היחידה לקיומה.
זה התחיל מהראשונים. הלכה למשה מסיניהלכה למשה מסיני הוא מונח המתאר את כל אותן הלכות התורה שבעל פה שניתנו, על פי המסורת היהודית, במעמד הר סיני מאלוהים למשה, כביאור הראשוני לתורה שבכתב. המונח מתאר למעשה סוגה הלכתית - ההלכות הראשונות והבסיסיות ביותר מבחינת היהדות.
על כמה הלכות שיוחסו להלכה למשה מסיני, היו ראשונים שפירשו שמקורן בתקנת חכמים, אך בכל זאת הוצגו כהלכה למשה מסיני כדי להורות שהם דבר ברור שאין בו מחלוקת, כמו הלכה למשה מסיני.[5
כדי לעשות סדר אתחיל מהאחרונים. אותם מכנים אחרונים. ויקיפדיה:אחרונים הוא כינוי של הרבנים והיוצרים שפעלו מן המאה ה-16 ואילך[1], במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה, פרשנות התלמוד ותולדות עם ישראל בכלל. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.
לפני האחרונים, למרות שהם לא באמת הראשונים, הם נקראו ראשונים, ויקיפדיה:ראשונים, בתולדות עם ישראל, הם רבנים יהודים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך. המושג "ראשונים", משמש בעיקר בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי״״.
״בין הרבנים המוכרים בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד״.
לפניהם היו הגאונים: גאון היה התואר של ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה ה-6 (או סוף המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11 – תקופה הידועה בתולדות ישראל כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בכל ישראל. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים.
הם היו אחרי ה
סבוראים:סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.
לפניהם היו האמוראיםאַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד (המאות ה-3–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד.
הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" היה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, ושימש כמתורגמן או כרמקול אנושי של החכם שדרש, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים שחיו לאחר חתימת המשנה ותפקידם הוגדר כמבארי המשנה.
התַּנָּאִים (ביחיד תַּנָּא) הם חכמי ישראל שחיו בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.
המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.
התנאים חיו ופעלו בעיקר בארץ ישראל במרכזים שונים. לאחר חורבן ירושלים עבר המרכז בראשות רבן יוחנן בן זכאי ליבנה. תלמידיו הקימו מרכזי לימוד תורה במקומות נוספים כמו לוד והגליל. היו מהתנאים שהתפרנסו מעבודת כפיים בנוסף להיותם פוסקי הלכה, כמו רבי יוחנן הסנדלר והלל הזקן שהיה חוטב עצים.
חלק מהתנאים שימשו גם כמנהיגי הציבור ואף ייצגו את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים בארץ ישראל.
על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, ג'תק"ע - ג'תש"ע בערך), ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.
התפקיד של אב בית הדין של הסנהדרין קדם לתקופת הזוגות. מינוי חכם לתפקיד נשיא היה חדש, והחל בתקופת הזוגות. בימי הדור הראשון לזוגות הצליחו מתיוונים להשתלט על משרת הכהן הגדול. לכהן הגדול היו תפקידים לצורכי פנים ולצורכי חוץ. החכמים מינו מקרבם נשיא נאמן לתורה, שיהווה חלופה לתפקידי הכהן הגדול. עם עזיבתה של הסנהדרין את לשכת הגזית, 40 שנה לפני חורבן הבית[1], ירד מעמדו של אב בית הדין. מכאן ואילך עמד הנשיא בלבד בראש חכמי התורה, חדל סדר זוגות והחלה תקופת התנאים.
כנסת הגדולה הייתה המוסד הרוחני העליון של חכמי ישראל, מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונתו של שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף תקופת הנביאים האחרונים (שיבת ציון) לתחילת תקופת הזוגות והתנאים - חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות.
עד עכשיו לא מצאתי הוכחה שהתורה שבעל פה הגיעה באמת מהר סיני.
כן ברור, שאלו שהתחילו לדבר עליה הם הממשיכים של הגולים מבבל.
ככה בכל מקרה אפשר להבין, מההעדויות של חז״ל
מסע שאלות, סיבוב שני. כל התשובות הן לכאורה.
בבלוג הזה תמצאו הרבה שאלות. התשובות הן בגדר רעיונות, הצעות לכיווני מחקר, וניחושיים אישיים. הכל הוא לכאורה. על מנת לדעת מהי באמת האמת, כל אחד יצטרך לעשות את המסע שמתאים לו.
למי שאין, יכול למצוא עדכונים על פוסטים חדשים בטוויטר
תגובות
הוסף רשומת תגובה